למה אנו בורחים כאן ממה שהם שם בחו”ל כל כך רוצים להיות?

מסע מרגש בקהילות יהודיות קטנות במרכז אמריקה, שכל כך מתאמצות לשמר את הזהות היהודית – ישר לקריאות הגעוואלד בארץ נגד ה”הדתה”

בית הכנסת היפהפה בגואטמלה סיטי, עיר הבירה של גואטמלה, בנוי לעומק האדמה, כך שאין הרבה סיכוי שתראו אותו מבחוץ, מהרחוב. אבל הוא שם, חי ופועם. סביב בית הכנסת מוצבת שמירה כבדה, ורק כשעוברים את הדלת הכפולה מרגישים שמשאירים מאחור את גואטמלה, מדינה בת 17 מיליון תושבים, רובם אינדיאנים, ונכנסים למיני־ישראל, אם תרצו. הכל קטן, אבל מלא כוונה ואמת.

600 יהודים בסה”כ יש בגואטמלה. ראשוני הקהילה הנוכחית הגיעו לפני כמאה וחמישים שנה ממצרים ומטורקיה. לאחר מכן, בתחילת המאה הקודמת, הגיעו יהודים רבים מאירופה, ויחד הם בנו קהילה משותפת. אבל אל המדינה הגיעו ככל הנראה יהודים כבר לפני 500 שנה, עם גירוש ספרד. הם חיו כאנוסים, כפי שמעידה הכנסייה באנטיגואה, עיר הבירה העתיקה של גואטמלה שבנו הספרדים במאה ה־16, שם נמצאו סממנים יהודיים כמו עיטורי מנורה ומנהג ייחודי לכנסייה הזאת: הכמרים שנכנסים פנימה מנשקים את המזוזה ואומרים פסוק שנהגו אנוסים לומר: “שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא” (ספר דברים, ותודה לרב אליהו בירנבאום על המידע בעניין הזה). 

המספר הקטן של חברי הקהילה מאתגר מאוד את קיום מוסדותיה. אף על פי כן יש שם בית כנסת, גן ילדים, תנועת נוער, ובית ספר משלים לבית הספר הרגיל. נוסף לכך גם מטבח פעיל וחנות לממכר אוכל כשר. איך מחזיקים את כל הדברים האלה בקהילה כל כך קטנה? בעזרת המון המון מחויבות ומסירות של אנשיה.

להמשך הכתבה במעריב

למרות פרגוואי: באמריקה הלטינית למדתי שאסור לנו להסתיר הדת מאוהבי ישראל

פגישות עם נוצרים שהתגיירו וחולמים לעשות עלייה, גרמו לי להבין שיש דרך אחת שבה תוכל ישראל לשמור על אהבתם – להפסיק לדבר רק בשפה חילונית, אירופית ומערבית

הדיילת בנתב”ג הסתכלה על כרטיס הטיסה שלי ואמרה: “אל סלבדור? מי נוסע לשם?”. פה חשדתי. ביקשו ממני להתנדב להרצות בפני קהילות יהודיות קטנות במרכז אמריקה. עיתונאית חוקרת שכמותי, לא חשבתי לברר למה באמת לא שמעתי עד היום על מישהו שנסע לאל סלבדור? הרב ישראל דיאמנט, השותף למשלחת של משרד התפוצות, ראה את הפרצוף המהוסס שלי ואמר: “לא ידעת? זו המדינה שבה שיעור הרציחות הגבוה בעולם”.

התקשרתי מיד לרב בירנבאום, ראש “מכון עמיאל” – הארגון שעומד מאחורי המשלחת, להגיד לו שאולי כדאי שאעצור את הסוסים ואוותר. תשובתו לא הייתה מעודדת במיוחד. הוא צחק ואמר: “אשרי אדם מפחד תמיד”. לא ממש נרגעתי. אבל אחרי 22 שעות כבר נחתנו באל סלבדור, ומאותו רגע לא הפסקתי להיות מופתעת. 

הנסיעה משדה התעופה למלון התחילה בעצירה מסורתית וצפויה ליד דוכן מי קוקוס קרים. אחד מני עשרות דוכנים העומדים בצפיפות זה לצד זה לאורך הכביש. את המוכרים המתנדנדים על ערסל זכרתי מהביקור הקודם שלי ביבשת, גם את האוטובוסים הישנים משנות ה־70 זכרתי. אבל אז ראיתי מראה משונה: רכב ללימוד נהיגה שכתוב עליו בגדול “SHALOM”. לא עבר רגע והבחנתי שמעל מה שנראה כמו חנות היה כתוב “ELOHIM” ומיד אחר כך גרפיטי על הקיר שהבטיח שירות למכונות תפירה בשם “SINAI”, ועוד חנות שקוראים לה “SHCHINA”. שכינה, לא פחות. מה הולך פה?

להמשך הכתבה במעריב